סִימָן קסב - הִלְכוֹת טְבִילָה

סימן קסא

סעיף א

אם בעלה בעיר, מצוה על האשה שתטבל בזמנה, שלא לבטל מפריה ורביה אפלו לילה אחד, שהרי מצינו ביהושע שנענש על שבטל את ישראל מפריה ורביה לילה אחד. ואשה שמתאחרת מלטבל כדי לצער את בעלה, ענשה גדול מאד, רחמנא לצלן

סעיף ב

אסורה לטבל ביום השביעי, עד צאת הכוכבים. ואפלו לטבל סמוך לחשכה באפן שלא תבוא לביתה עד שתחשך, נמי אסור. ואפלו נתאחרה שלא טבלה בלילה שלאחר יום השביעי, וטובלת אחר כך, אסורה גם כן לטבל ביום. וגם בענין זה, יש להחמיר שלא תטבל אפלו סמוך לחשכה, ושלא תבוא לביתה עד שתחשך, אלא תטבל דוקא בלילה. והכלות הטובלות קדם החפה, יכולות לטבל ביום השמיני או אחר כך ביום. ובשעת הדחק אפילו אם טובלת ביום השביעי, יכולה גם כן לטבל ביום, ואפלו בבקר לאחר הנץ החמה, אבל לא יעמידו את החפה עד צאת הכוכבים. אבל אם טובלת לאחר החפה, אע"פ שהיא טבילה הראשונה לבעלה, דינה כמו שאר אשה

סעיף ג

היכא דאכא אנס, כגון שיראה לטבל בלילה מחמת צנה או פחד או שבית הטבילה הוא חוץ לעיר ושערי העיר ננעלין בלילה, יכולה לטבל בשמיני בעוד יום. אבל בשביעי, לא תטבל ביום אפלו במקום אנס. והא דמתרת לטבל במקום אנס בשמיני ביום, דוקא שתעשה גם החפיפה אז סמוך לטבילה. אבל אם יום השמיני הוא שבת או יום-טוב שתצטרך לעשות החפיפה ביום שקדם הטבילה וגם תטבל ביום, זהו אסור, משום דתרי קלי בהדדי לא מקלינן - דהינו טבילה ביום וגם הרחקת חפיפה מטבילה

סעיף ד

לא תעמד על שום דבר בשעת טבילה. ואם מי המקוה עמקים וצריכה לעמד על שליבה, תעשה שאלת חכם

סעיף ה

לא תטבל במקום שיש חשש שיראו אותה בני אדם, מפני שמתוך כך היא ממהרת לטבל, וחישינן שמא לא תטבל יפה. ובדיעבד אם טבלה וידעינן בברור שטבלה כראוי, עלתה לה טבילה

ד תמוז

סעיף ו

כשהיא טובלת, צריכה לעמד אצלה אשה יהודית גדולה יותר משתים-עשרה שנה ויום אחד, שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים. ואם אין לה אשה, יכול גם בעלה לעמד אצלה לראות שתטבל יפה

סעיף ז

מתרת לטבל בליל שבת - ועין לעיל סימן פו, אם עתה הגיע זמן טבילתה שלא יכלה לטבל מקדם, ובעלה בעיר. אבל אם אין בעלה בעיר, או שהיתה יכולה לטבל קדם, אסורה לטבל בליל שבת. ואם היא אחר לדה, יש חלוקי דינים אם מתרת לטבל בליל שבת או לא, ותעשה שאלת חכם. ואשה שזמן טבילתה בא קדם, אלא שלא טבלה, מחמת שלא היה בעלה בעיר, ובא בערב שבת, יש מקומות שמחמירין שלא לטבל בליל שבת. ובמקום שאין מנהג קבוע, אין להחמיר. ובמקומות שנוהגין להחמיר בליל שבת, גם במוצאי- שבת לא תטבל. ואלמנה שנשאת, אסורה לטבל טבילה הראשונה בליל שבת, דהא אסור לבוא עליה ביאה ראשונה בשבת - עין לעיל סימן קמח. ובמוצאי - שבת יש מקלין שתטבל

סעיף ח

לאחר שטבלה כראוי, בעודה עומדת תוך המים, תברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה. ויש להחמיר שקדם הברכה תכסה את עצמה למטה באיזו מטפחת, או לכל -הפחות תחבק זרועותיה על גופה להפסיק. ולא תסתכל לתוך המים בשעה שהיא מברכת. ואם טובלת במקום שתוכל לעכר את המים ברגליה, טוב לעשות כן קדם הברכה. יש נוהגות שלאחר הברכה טובלת עוד פעם אחת, ומנהג נכון הוא, רק תשגיח שגם הטבילה השניה תהיה כהגן

סעיף ט

לאחר שטבלה במקוה כראוי, מתרת לכנס לבית-המרחץ לחמם את עצמה, ואפלו הוא מרחץ של זעה. אבל לחזור ולרחוץ באמבטי, יש אוסרים, וכן נהגו. ולשפך עליה מים חמים לחמם את גופה, יש להקל. אך במקום שנהגו לאסר גם זאת, אין להקל

סעיף י

יש לאשה להיות צנועה בטבילתה להסתיר ליל טבילתה, ולא תלך בפני הבריות, שלא ירגישו בה בני אדם. ומי שאינה עושה כן, נאמר עליה, ארור שוכב עם כל-בהמה. עוד יש לה לזהר, כשתצא

סעיף יא

מן הטבילה, שתפגע בה חברתה ותגע בה, שלא יפגע בה תחלה דבר טמא, כגון כלב או חמור או חזיר או סוס או מצרע וכיוצא בהן, או עם-הארץ או גוי. ואם פגעו בה דברים אלו, אם היא יראת-שמים, תחזור ותטבול. מי שפגע באשה יוצאת מן הטבילה, איכא למיחש, חס -ושלום, לתקלה. והתקנה היא שיאמר שני פסוקים אלו, שופך בוז על-נדיבים ויתעם בתהו לא-דרך - תהלים קז, שופך בוז על-נדיבים ומזיח אפיקים רפה - איוב יב

ה תמוז

סעיף יב

לחמם את מי המקוה, יש אוסרין ויש מתירין. וכבר נתפשט המנהג בהרבה מקומות להתר. אבל במקום שאין מנהג, אין להקל. ובמקום שנהגו להקל, צריכין להשגיח שבליל שבת כשטובלין, לא יהיו המים חמין ממש, אלא פושרים

סעיף יג

בענין הטבילה בנהרות, לדעת הרבה גדולי הפוסקים זכרונם לברכה, אין הטבילה מועלת בנהר אלא בזמן שהוא קטן כל כך, שידוע בברור, שלא נתגדל מחמת מי גשמים או מי שלגים, כי מי גשמים ומי שלגים אינם מטהרין אלא בזמן שהם נקוים ועומדים כמקוה. אבל כשהם זוחלים על הארץ, אינם מטהרין, אלא מי מעין מטהרין גם בזוחלין. ואך בשעת הדחק, במקום שאין מקוה, נוהגין להקל ולסמך על הפוסקים דסבירא להו כמאן דאמר, דאפלו רואים שהנהר מתגדל מן הגשמים, מכל מקום עקר גדולו הוא ממקורו מן התהום, כי בעת הגשמים, האויר מלחלח ומקורי המעינות מתרבים ומתגברים, ונמצא לעולם, שהמים שבנהר רבם ממעין, ומי הגשמים מתבטלים בתוכו, ומטהרין גם בזוחלין. אבל במקום שיש מקוה, חלילה להקל. וגם במקום שאין מקוה, אם באפשרי, יש להחמיר, שאם הנהר נתרבה ממי גשמים, תמתין בטבילתה שנים או שלשה ימים, עד שישוב לאיתנו. וטוב אם באפשרי, שלא תטבול במקום שנתרחב, אלא במקום שהולך תמיד, דבזה יש קצת להקל טפי

סעיף יד

ובנהר שמתהוה לגמרי על ידי גשמים ולפעמים מתיבש, אף- על-פי שבשעת הגשמים גם שאר נהרות שופכים לתוכו, מכל מקום הואיל ולפעמים פוסק לגמרי, אין שום התר לטבול בו כשהוא זוחל, עד שיקוו המים ויעמדו

סימן קסג